ממתוק יוצא גם עז: "ירח דבש, זה לא!" הוא צ'יק ליט קליל אבל נוגע

"ירח דבש, זה לא!" מאת כריסטינה לורן (שמן המולחם של הסופרות כריסטינה הובס ולורן בילינגס), שבר מעט בצורת קריאה ממושכת. זאת למרות שכמו ספרים רבים לפניו שזנחתי באמצע, גם ספר זה מציע חוויה רומנטית קלילה ומשיבת נפש בעיקרה, אסקפיזם ורדרד מהמציאות.

גיבורת הסיפור היא אוליב, שרגילה להיות האחות התאומה חסרת המזל של איימי, שתמיד מנצחת. ביום חתונתה של איימי, אוליב נאלצת לבלות בחברת אחיו של החתן, אית'ן תומאס, שהוא גם האויב המושבע שלה. במפנה מופרך ופנטזיונרי למדי, כאשר כל אורחי החתונה פרט לאוליב ולאית'ן לוקים בהרעלת קיבה, נשלחים שני הניצים לאי מאוויי, בכדי לנצל את חופשת ירח הדבש החינמית שאיימי זכתה בה. התנאי היחיד: עליהם להעמיד פנים שהם הזוג הנשוי, על מנת שהמלון לא יבטל את הזכייה.

מכיוון שמדובר בקומדיה רומנטית, בוודאי לא תופתעו לגלות, כי תחת מכבש הקרבה היומיומית שנכפית על שני הצעירים הנאים ובהשפעת הנופים והאטרקציות של האי, האויבים הופכים אט אט לאוהבים והעקיצות ההדדיות השנונות מחפות בקושי על משיכה עזה (ממש חתונמי – כשזה כן עובד).

עד כאן, עוד צ'יק ליט בנלי וקליל, משעשע אך סתמי. אני אמנם רוצה סופים טובים, כי כזכור אני פה בשביל האסקפיזם, אבל כשהדרך לסוף הטוב כל כך צפויה מראש, לא מתחשק לי ללכת בה. עוד רגע וגם ספר זה היה נשמט לתהום הדיגיטלית (קראתי אותו בטאבלט) באכזבה קלה.

ואיכשהו זה לא קרה. אולי פתאום הייתי מרוכזת יותר, רגועה יותר, ואולי זה בגלל הכתיבה הקצבית והשנונה של צמד הסופרות, שמצליחה להנעים את הזמן וגם לעורר מחשבה ולגעת ללב. באופן בלתי מכביד ועדיין מותח ומעניין, העלילה מתפתחת ונוגעת בנושאים חשובים כמו שינוי הגישה הפנימית, לקיחת אחריות על הצד שלנו ביחסים רומנטיים ובכלל, התמודדות עם אנשים רעילים, ומעל לכל - נאמנות לאמת ולערכים שלנו, גם בסביבה לא תומכת.

היו כמה דברים שפחות אהבתי, וביניהם המפגשים הקצת מעצבנים ומיותרים לטעמי עם דמויות שונות על האי, וגם השפה הבוטה מפעם לפעם של הגיבורה, שהייתי מעדנת מעט. מבחינת תיאורי הסקס אין לי תלונות – בספר באמת יש סיפור, שהוא העיקר, והסקס שזור בו בדיוק במידה שמוסיפה לרומנטיקה ולא גורעת ממנה. 

בשורה התחתונה: ספר בנות חמוד עם ערך מוסף. 

"ירח דבש, זה לא!", מאת כריסטינה לורן, הוצאת אהבות, 483 עמודים מודפסים.

שקר מעצבן: "הקורא ברכבת של 6:27" מאת ז'אן-פול דידילורן

לפני שהתחלתי לקרוא אותו בעצמי, קראתי ביקורות מלאות סימפטיה לספר בעל השם המקורי והמוצלח, "הקורא ברכבת של 6:27", וגם אני רציתי לחבב ואפילו לאהוב אותו. אבל למרות שמאה שלושים וארבעת העמודים שלו חלפו די בקלילות בסך הכול, עליי הקסם שלו ("ספר רב קסם" כמובטח בתקציר שעל הכריכה) פשוט לא עבד. אנסה להסביר מדוע, ומזהירה שיש פה לא מעט ספוילרים.

גיבור הסיפור, לוקיון מץ, נכווה לאורך שלושים ושש שנות חייו מלעג סובביו, המכנים אותו "מוקיון לץ". בשל כך הוא מצניע את נוכחותו, שמא ייפגע שוב, ונצמד לחיי בדידות ושגרה אפרורית. יום אחר יום הוא נאלץ להגיע לעבודה שהוא מתעב בכל ליבו – הפעלת מכונה מפלצתית שגורסת למוות ספרים שיצאו משימוש, כאשר העיסה שנשארת מהם ממוחזרת לחומר גלם לספרים חדשים. לוקיון סובל גם מהבוס שמתעמר בו ומעמיתו הבריון הסדיסט שחותר תחתיו.

לוקיון מוצא נחמה מועטה בדג הזהב התורן שלו, עד שהדג מת והוא מחליף אותו מיד בחדש הזהה לו; בידידו שומר המפעל האקסצנטרי, שמדבר בשפה תיאטרלית; ובחברו הזקן ג'וזפה, עובד המפעל לשעבר, שהמכונה המפלצתית גרסה את רגליו, וכתוצאה מכך נוצרו ספרים שדפיהם עשויים תערובת של נייר ובשר...

מקור נחמה נוסף מוצא לוקיון במנהגו המשונה להקריא בקול דפים בודדים ששרדו מספרים שנגרסו, בעודו נוסע לעבודה ברכבת של השעה 6:27 בבוקר. קהל הנוסעים, שהוא קהל שבוי, מאזין לו בפליאה ובהנאה, מסתבר, ושתי קשישות אף מזמינות אותו לקרוא בפני דיירי בית האבות בו הן מתגוררות, וזהו שינוי מפתיע ומבורך עבורו.

התפנית המשמעותית בחייו מתרחשת כאשר יום אחד הוא מוצא ברכבת דיסק און קי שמכיל קטעי יומן של בחורה מסתורית, ג'ולי שמה, אשר עובדת כמנקה בשירותים של קניון גדול. בניגוד לסטיגמה הקשורה בעבודתה, מכתיבתה משתקפים חוכמה, עומק רגשי, מודעות עצמית וגם כישרון ספרותי. לוקיון מוקסם ממנה ובצעד יוצא דופן עבורו מחליט לצאת ולמצוא אותה.

לכאורה יש פה סיפור נוגע ללב – סיפור על האנשים הקטנים והאפרוריים, שיש בהם יופי פנימי מוסתר, ועל הכוח המרפא של קשרי חברות ואהבה. זוהי תמה מוכרת וחביבה, ולדידילורן יש כישרון כתיבה והמצאה ושפה קולחת, אבל מבחינתי כאמור זה לא עבד.

לדעתי, יש בסיפור יותר מדי דברים מופרכים ואפילו סוריאליסטיים, שנאלצתי להאמין בהם לאורך הקריאה: השומר התיאטרלי, המנקה המשכילה שכותבת בשירותים, ג'וזפה שאוסף את הספרים שמכילים תאים מרגליו, ואפילו הקהל השבוי ברכבת, שמאזין ללוקיון בהנאה, שזה דבר לא סביר בעיניי, כי כמעט תמיד יימצא מי שלא מתחשק לו לשמוע קטעי קריאה השכם בבוקר. איפשהו בין השורות, הרגשתי שהסופר מתנשא על דמויותיו, משתמש בהן ככלים על לוח משחק, ולכן הן נשארות שטחיות, לא ריאליסטיות, כמעט קריקטורות.

מלבד זאת, יש בספר לא מעט תיאורים מגעילים ואף אכזריים: הפשטת ארנב מעורו (סצנה שחוזרת המון בסרטים צרפתיים, אגב), שמתוארת בקטע הראשון שמקריא לוקיון; מכונת המיחזור המזוויעה שמישהו קוצץ בה חולדות באישון לילה; הספרים שעשויים מבשר אדם מעורב בנייר; תיאור עבודתה המחורבנת תרתי משמע של ג'ולי, שממש נהנית להקשיב לרחשי מעיים ושלפוחיות; וכמובן הדג שמוחלף שוב ושוב בגלל תאונות סיוטי הלילה של לוקיון.

ואגב הדג, למה כמעט תמיד כשמוזכר בעל חיים בספר (או סרט) מתישהו משהו רע יקרה לו בכדי להעביר לקורא איזה רגש עמוק או רעיון נשגב או לקדם את העלילה? כמה נדוש ואכזרי האמצעי הסיפורי הזה, שאטום לסבלה של דמות-חיה ספרותית ועלול ללמד אטימות והחפצה כלפי בעלי חיים גם במציאות? לי זה נהיה לגמרי לזרא.

בצד הדמויות הפלקטיות והתיאורים המבחילים, הסיפור כולו נגוע לטעמי בקיטשיות וסכריניות, שנובעות אולי מרצון עז של הסופר למצוא חן בעיניי הקוראים. הסיפור מסתיים באבחה, רגע לפני פגישתם הצפויה של לוקיון וג'ולי, וזונח באוויר שאלות וקווי עלילה שאינם קשורים דווקא לפוטנציאל הרומנטי, כמו למשל האם לוקיון יתפתח גם הודות למפגשי הקריאה שמנכיחים את קיומו? האם יעזוב מתישהו את עבודתו השנואה? האם ג'וזפה יגלה שלוקיון מרמה אותו (לטובתו, אמנם) בעניין הספרים? האם ג'ולי תמשיך לשאוב הנאה רק מריח הפלוצים או שאולי תפתח גם קריירה ספרותית? 

על כל אלו ועוד לא תקבלו תשובות, לא בפרק הזה ולא בפרק הבא. הסופר תולה את ישועתם של לוקיון וג'ולי בסיפור האהבה שכנראה יתרחש ביניהם, וכמעט שלא מציע להם דרכים נוספות לשינוי והתפתחות.

בסופו של דבר, "הקורא ברכבת של 6:27"  הוא ספר שמעמיד פנים של קטן וחמוד ומתחנף לקורא בסגנון צרפתי-סוריאליסטי שכזה, דמוי אגדה למבוגרים, אבל בתוך המתקתקות הצבועה שלו טמונים קוצים של גרוטסקיות ואכזריות (כמו באגדות בגלגולן המקורי, בעצם). נדמה שהוא מתאים לקריאה קלילה ומחממת לב, אבל הטעם שהוא משאיר בפה הוא של שקר מעצבן. 

"הקורא ברכבת של 6:27", ז'אן-פול דידילורן, הוצאת מודן, 134 עמודים.

סיפור אכזבה: "מלחמה למען האלונים" מאת אמה בול

אל הספר "מלחמה למען האלונים", ששייך לסוגת הפנטזיה האורבנית, הגעתי בעקבות המלצה חמה בקבוצת פייסבוק. כחובבת ז'אנר הפנטזיה, שמחתי לגלות ספר שמעולם לא שמעתי עליו, למרות שיצא לאור כבר בשנת 2006, ועד מהרה דגתי אותו ממדפי הספרייה הציבורית.

אדי מק'קאנדרי, גיבורת הספר, היא מוזיקאית תושבת העיר מיניאפוליס, שחייה עולים על שרטון. באותו לילה בו היא עוזבת את להקתה הכושלת ואת החבר שלה, סולן הלהקה, היא נלכדת על-ידי פיות. בעל כורחה היא מגויסת לכוחותיה של החצר המבורכת של ממלכת הפיות, הנלחמת בחצר הטמאה, משום שנוכחות בן תמותה בשדה הקרב של בני האלמוות, מבטיחה שמי שנפגע אנושות ימות. כלומר, אדי הופכת למלאך המוות של הפיות.

על מנת שלא תברח ולא תירצח על ידי החצר היריבה, מוצמד אליה מסביב לשעון שומר בן הפיות, שביכולתו לשנות צורה מאדם לכלב אימתני. נוכחותו מפריעה לאדי למצוא עבודה רגילה, כזו שבין כה וכה היא לא תחזיק בה מעמד, ולכן היא מקימה להקה, שמאוחר יותר יינתן לה תפקיד מכריע במלחמה בין חצרות הפיות.

לצערי, הספר התברר כאכזבה. סיפור העלילה די קלוש וניתן היה לקצר אותו בהרבה. יש בו מינון נמוך יחסית לטעמי של אקשן פנטסטי, והעולם הפנטסטי המוצג בו אינו עשיר או מקורי במיוחד. אחד הרעיונות המרכזיים בספר - כוחה הקסום של המוזיקה, בין אם זו מוזיקה אנושית או מוזיקת פיות, הידועה במיתולוגיה בהשפעתה המכשפת, הוא רעיון מעניין, אולם אין בכך די להעמקת הסיפור.

לעומת זאת, יש בספר הרבה מאוד (מאוד) התעסקות מייגעת בתהליך ההקמה של להקה מוזיקלית חדשה, בחוויית הנגינה ובתיאורים פרטניים ומאוהבים לעייפה של העיר מיניאפוליס. על-פי ויקיפידיה, הסופרת בול היא גם מוזיקאית ותושבת ותיקה של מיניאפוליס, ונראה ששני תחומי עניין אלו הסיחו את דעתה מפיתוח הסיפור עצמו.

כר נרחב ניתן גם לתיאור ההתנסויות הרומנטיות של הגיבורה עם בני פיות, אך אותם יצורים נראים אנושיים למדי וגם היחסים שלה עמם אינם על-טבעיים או ייחודיים בשום מובן. על הסיפור המסורבל ממילא מכביד התרגום המיושן והלא קולח לטעמי, למרות שכאמור, הספר אינו ישן עד כדי כך. עוד אוסיף שהאלונים בשם הספר (תרגום ישיר של השם באנגלית) אינם מרכיב מרכזי בסיפור, למרות שהם קשורים לחצר המבורכת, ולכן השם אינו מוצלח במיוחד.

לסיכום, ביני לבין עצמי תהיתי אם לכתוב גם על ספרים שאיני אוהבת ושאכזבו אותי, ונכון לעכשיו התובנה שלי היא שיש לכך מקום וערך, כי גם זו דרך ללמוד מה עובד ולא עובד עבורי (ואולי גם בכלל) בכתיבה ספרותית.

"מלחמה למען האלונים", אמה בול, הוצאת מודן, 330 עמודים.

עצירה בהולמרק: "שנת הכלב" מאת אן גארווין

בשנים האחרונות, לא ספרתי כמה, יש בי קוצר רוח גדול יותר כלפי ספרים. אם אני לא מרותקת לספר לאחר כמה פרקים ואפילו עמודים, אני נוטשת אותו ללא ייסורי מצפון, משום שיש עוד כל כך הרבה ספרים מסקרנים, שאני רוצה לקרוא.

אם להיות כנה, המצב התדרדר למעין FOMO ספרותי - לחרדת החמצה של ספרים. לפתע אני מוצאת את עצמי קוראת כמה ספרים במקביל - אחד בתיק, שני על השידה והשלישי ממתין לגאולתו בסלון - מתעתעת בעצמי שאולי אפשר להערים על חוקי הטבע ולצלוח כמה ספרים באותו פרק זמן לינארי; מתלהבת לרגע מאחד ואז נוטשת אותו זמנית או לנצח לטובת האחר.  

תופעה זו סותרת להבנתי את תחושת השלווה המדיטטיבית והריכוז המופלא ששורה על המוח בזמן הקריאה, בניגוד לתחושת התזזיתיות והעומס שאוחזת בו כשאני שוקעת יתר על המידה במסרונים, אפליקציות, אתרים ורשתות חברתיות. לפיכך, אני חושדת בעצמי שהעברתי את קוצר הרוח הדיגיטלי לעולם הספרים.

וכל ההקדמה הזו נולדה בשל התהייה שלי מדוע מצאתי מספיק עניין בספר "שנת הכלב", עד כדי כך שסיימתי אותו תוך יום אחד. בסך הכול מדובר בספר די הולמרקי, חביב אך פלקטי ובוסרי משהו, שרקוח לפי מתכון "הכוח של הקבוצה והקשרים האנושיים בריפוי הנפש הפצועה והבודדה". לפי חוקי תבנית זו, הגיבור/ה עובר/ת טרנספורמציה שמעניקה לקורא/ת תחושת קתרזיס ונחמה, כמו שקורה לדוגמה בסרט המקסים "רווק פלוס ילד" (המבוסס על ספרו של ניק הורנבי), שעושה זאת באופן מוצלח למדי. 

במרכז הסיפור דמותה של ד"ר לוסי פיטרמן, מנתחת פלסטית אהובה ומוערכת, שמטפלת בעיקר בנשים שעברו כריתת שד. לוסי משקיעה את כל מרצה בעבודתה, אך בפנים היא קורסת. תשעה חודשים קודם לתחילת הסיפור היא איבדה בתאונה את בעלה האהוב ואת העובר שהיה בבטנה, וכעת היגון המודחק היטב שלה מוצא לו ביטוי בהפרעת קלפטומניה. לאחר שהיא נתפשת בגניבת ציוד מבית החולים, היא מושעית ונשלחת לטיפול פסיכולוגי וגם להשתתפות בקבוצת אלכוהוליסטים אנונימיים, באין קבוצה אחרת מתאימה יותר.

לוסי מגלה התנגדות רבה לטיפול וגם להשתתפות בקבוצה לאורך חלק נכבד מהעלילה. היא רגילה להסתגר בבדידותה, למעט הקשר שלה עם אחיה הצעיר ובן זוגו, שגרים בקרבתה. מעט מעט, בתהליך אטי והדרגתי מאוד, היא מתחילה להתעניין באנשים שבקבוצה וגם מחוצה לה, מרשה לעצמה לקבל מהם תמיכה ואכפתיות, ואף יוצרת קשר רומנטי מהוסס. במקביל היא מוצאת כלבה קטנה, שמשמשת לה מקור נחמה.   

הדמויות המקיפות את לוסי סטריאוטיפיות למדי, וכאמור הסיפור אינו פורץ דרך מבחינת רעיונית או סגנונית. הדמות של לוסי עצמה סימפטית ואנושית, אך גם מעצבנת לפרקים. לוקח לה זמן רב, אולי רב מדי, להיענות לטיפול ולהודות שהיא מכורה לגניבות, ולכן הסיפור ממריא בעיקר לקראת השליש האחרון של הספר.

לתשומת לב חובבי החיות שיסתקרנו כמוני גם בגלל שמו של הספר - בפועל, הכלבה שלוסי מאמצת תופשת מקום מצומצם למדי בסיפור ולא השתכנעתי שנוצרה ביניהן קירבה מיוחדת. כמו כן, התאכזבתי לגלות שלוסי אינה מוצאת משענת רגשית בחתולה שכבר גרה עמה, כיוון שאותה חתולה - המתוארת באופן סטריאוטיפי-שלילי למרבה הצער - אינה ידידותית במיוחד.

צרימה נוספת, שאינה קשורה לסיפור של גארווין, נמצאת לדעתי בתמונת הכריכה שנבחרה לספר. התמונה הפסטורלית, שמלמדת על אווירה אופטימית ונעימה, אכן משכה את עיניי, אך לאחר שקראתי את הספר, הסתבר לי שפרט לכלבלב החמוד המופיע בה, לאופניים ולעץ התופשים את עיקר התמונה אין קשר לעלילה.

עם זאת, בשורה התחתונה, המתכון הצפוי של "שנת הכלב" עובד והחמימות האנושית שהוא מאמין בה משיבת נפש. כחובבת סרטי הולמרק וסופים טובים, לי הוא התאים לקריאה קלה ומנחמת באחת השבתות החורפיות. 


ציטוט שמצא חן בעיניי:
"אנחנו צריכות לישון קצת, כי נעשה את כל זה שוב מחר. מחר יהיה יותר טוב."
"למה?"
"פשוט יהיה יותר טוב. ליל מנוחה."


"שנת הכלב", אן גארווין, הוצאת הכורסא / הוצאת מודן, 296 עמודים.

קריאה קלה על נושא קשה: "תופים, בנות ועוגת שברים" מאת ג'ורדן זוננבליק

כמו לא מעט ספרים, גם את "תופים, בנות ועוגת שברים", ספר ילדים ונוער שתרגומו יצא לאור כבר בשנת 2011,  דליתי מתוך ערימת תרומות לספרייה. השם המקורי והכריכה החרדלית שעליה איור יפה עוררו את התעניינותי. הבנתי שמדובר בסיפור ריאליסטי, רחמנא ליצלן, אבל משהו בו סיקרן אותי קצת יותר מהרגיל והחלטתי לתת לו הזדמנות.

גיבור הספר, סטיבן אלפר, הוא נער רגיל ממשפחה אמריקאית ממוצעת מהפרברים, שלומד בכיתה ח' ואוהב לנגן על תופים. הדאגות העיקריות שלו בחיים הן ג'פרי, האח הקטן והמעצבן שלו, והאהבה הנכזבת שלו ליפה של השכבה, רנה. על תשומת לבו מתחרה גם הידידה שלו אנט, שכנראה מאוהבת בו.

ואז יום אחד עולמו מתהפך. ג'פרי מאובחן כחולה בלוקמיה קשה והמשפחה כולה נכנסת לסחרור. האם מתפטרת מעבודתה בכדי ללוות את ג'פרי במהלך הטיפולים; האב מתנתק רגשית ועובד מבוקר עד ליל בכדי להוציא את המשפחה מהבור הכלכלי שהיא שוקעת בו; וסטיבן עצמו מרגיש תערובת מבלבלת של חרדה לגורלו של אחיו ושל תחושות נטישה ובדידות.

הסיפור כולו מובא מנקודת מבטו הבלעדית והייחודית של סטיבן, שתוך כדי ההתמודדות עם מחלת אחיו והשינוי במרקם המשפחתי, מתמודד גם עם הבעיות הרגילות שאופייניות לגילו ושכעת מועצמות – בתחום הרגשי, בתחום הלימודים וכמובן בתחום הרומנטי בסגנון ראשית גיל ההתבגרות. 

קל להישאב לסיפור, משום שלמרות הנושא הקשה, לדמות של סטיבן יש נוכחות קלילה ומלאת חיים. הוא מתאר את מה שעובר עליו ועל משפחתו בשפה קולחת ובהומור, ומבטא בגילוי לב גם את המחשבות הראויות וגם את הפחות ראויות כביכול שיש לו, כמו למשל רחמים עצמיים ותחושת נטישה, כשהוא נמצא בגלות מחלה בבית סביו, בכדי שלא ידביק את אחיו השברירי. האופן הלא שיפוטי שבו מוצג עולמו הפנימי של סטיבן, על כל צדדיו, מקנה לו אמינות ואנושיות, ולכן הסיפור יכול לסייע גם לאנשים אחרים – אחים, חולים, הורים, חברים, מורים ועוד – שנקלעים למצב דומה.

זה לא ספר "גדול", לבטח יש עוד כמותו, וההתפתחות לקראת סופו נדמית די "אמריקאית" ונדושה, אך יש בו תחושה של אותנטיות, כנות וחן נטול מאמץ, וגם הומור שובב ואנרגיית נעורים – בדיוק כפי שיש בנער בן 13. יש בספר רגעים לא מעטים שחודרים ללב ומעלים דמעה, כאשר סטיבן מתאר מנקודת מבטו את מצבו המצמרר של אחיו ואת החרדה העמוקה שלו לגורלו, ויחד עם זאת, בניגוד לספרי מבוגרים רבים, יש בספר גם אופטימיות מרעננת. ולו רק מסיבה זו, כדאי גם למבוגרים לקרוא אותו.


"תופים, בנות ועוגת שברים", ג'ורדן זוננבליק, הוצאת זמורה-ביתן, 191 עמודים.