יום ראשון, 3 במרץ 2019

שקר מעצבן: "הקורא ברכבת של 6:27" מאת ז'אן-פול דידילורן

לפני שהתחלתי לקרוא אותו בעצמי, קראתי ביקורות מלאות סימפטיה לספר בעל השם המקורי והמוצלח, "הקורא ברכבת של 6:27", וגם אני רציתי לחבב ואפילו לאהוב אותו. אבל למרות שמאה שלושים וארבעת העמודים שלו חלפו די בקלילות בסך הכול, עליי הקסם שלו ("ספר רב קסם" כמובטח בתקציר שעל הכריכה) פשוט לא עבד. אנסה להסביר מדוע, ומזהירה שיש פה לא מעט ספוילרים.

גיבור הסיפור, לוקיון מץ, נכווה לאורך שלושים ושש שנות חייו מלעג סובביו, המכנים אותו "מוקיון לץ". בשל כך הוא מצניע את נוכחותו, שמא ייפגע שוב, ונצמד לחיי בדידות ושגרה אפרורית. יום אחר יום הוא נאלץ להגיע לעבודה שהוא מתעב בכל ליבו – הפעלת מכונה מפלצתית שגורסת למוות ספרים שיצאו משימוש, כאשר העיסה שנשארת מהם ממוחזרת לחומר גלם לספרים חדשים. לוקיון סובל גם מהבוס שמתעמר בו ומעמיתו הבריון הסדיסט שחותר תחתיו.

לוקיון מוצא נחמה מועטה בדג הזהב התורן שלו, עד שהדג מת והוא מחליף אותו מיד בחדש הזהה לו; בידידו שומר המפעל האקסצנטרי, שמדבר בשפה תיאטרלית; ובחברו הזקן ג'וזפה, עובד המפעל לשעבר, שהמכונה המפלצתית גרסה את רגליו, וכתוצאה מכך נוצרו ספרים שדפיהם עשויים תערובת של נייר ובשר...

מקור נחמה נוסף מוצא לוקיון במנהגו המשונה להקריא בקול דפים בודדים ששרדו מספרים שנגרסו, בעודו נוסע לעבודה ברכבת של השעה 6:27 בבוקר. קהל הנוסעים, שהוא קהל שבוי, מאזין לו בפליאה ובהנאה, מסתבר, ושתי קשישות אף מזמינות אותו לקרוא בפני דיירי בית האבות בו הן מתגוררות, וזהו שינוי מפתיע ומבורך עבורו.

התפנית המשמעותית בחייו מתרחשת כאשר יום אחד הוא מוצא ברכבת דיסק און קי שמכיל קטעי יומן של בחורה מסתורית, ג'ולי שמה, אשר עובדת כמנקה בשירותים של קניון גדול. בניגוד לסטיגמה הקשורה בעבודתה, מכתיבתה משתקפים חוכמה, עומק רגשי, מודעות עצמית וגם כישרון ספרותי. לוקיון מוקסם ממנה ובצעד יוצא דופן עבורו מחליט לצאת ולמצוא אותה.

לכאורה יש פה סיפור נוגע ללב – סיפור על האנשים הקטנים והאפרוריים, שיש בהם יופי פנימי מוסתר, ועל הכוח המרפא של קשרי חברות ואהבה. זוהי תמה מוכרת וחביבה, ולדידילורן יש כישרון כתיבה והמצאה ושפה קולחת, אבל מבחינתי כאמור זה לא עבד.

לדעתי, יש בסיפור יותר מדי דברים מופרכים ואפילו סוריאליסטיים, שנאלצתי להאמין בהם לאורך הקריאה: השומר התיאטרלי, המנקה המשכילה שכותבת בשירותים, ג'וזפה שאוסף את הספרים שמכילים תאים מרגליו, ואפילו הקהל השבוי ברכבת, שמאזין ללוקיון בהנאה, שזה דבר לא סביר בעיניי, כי כמעט תמיד יימצא מי שלא מתחשק לו לשמוע קטעי קריאה השכם בבוקר. איפשהו בין השורות, הרגשתי שהסופר מתנשא על דמויותיו, משתמש בהן ככלים על לוח משחק, ולכן הן נשארות שטחיות, לא ריאליסטיות, כמעט קריקטורות.

מלבד זאת, יש בספר לא מעט תיאורים מגעילים ואף אכזריים: הפשטת ארנב מעורו (סצנה שחוזרת המון בסרטים צרפתיים, אגב), שמתוארת בקטע הראשון שמקריא לוקיון; מכונת המיחזור המזוויעה שמישהו קוצץ בה חולדות באישון לילה; הספרים שעשויים מבשר אדם מעורב בנייר; תיאור עבודתה המחורבנת תרתי משמע של ג'ולי, שממש נהנית להקשיב לרחשי מעיים ושלפוחיות; וכמובן הדג שמוחלף שוב ושוב בגלל תאונות סיוטי הלילה של לוקיון.

ואגב הדג, למה כמעט תמיד כשמוזכר בעל חיים בספר (או סרט) מתישהו משהו רע יקרה לו בכדי להעביר לקורא איזה רגש עמוק או רעיון נשגב או לקדם את העלילה? כמה נדוש ואכזרי האמצעי הסיפורי הזה, שאטום לסבלה של דמות-חיה ספרותית ועלול ללמד אטימות והחפצה כלפי בעלי חיים גם במציאות? לי זה נהיה לגמרי לזרא.

בצד הדמויות הפלקטיות והתיאורים המבחילים, הסיפור כולו נגוע לטעמי בקיטשיות וסכריניות, שנובעות אולי מרצון עז של הסופר למצוא חן בעיניי הקוראים. הסיפור מסתיים באבחה, רגע לפני פגישתם הצפויה של לוקיון וג'ולי, וזונח באוויר שאלות וקווי עלילה שאינם קשורים דווקא לפוטנציאל הרומנטי, כמו למשל האם לוקיון יתפתח גם הודות למפגשי הקריאה שמנכיחים את קיומו? האם יעזוב מתישהו את עבודתו השנואה? האם ג'וזפה יגלה שלוקיון מרמה אותו (לטובתו, אמנם) בעניין הספרים? האם ג'ולי תמשיך לשאוב הנאה רק מריח הפלוצים או שאולי תפתח גם קריירה ספרותית? 

על כל אלו ועוד לא תקבלו תשובות, לא בפרק הזה ולא בפרק הבא. הסופר תולה את ישועתם של לוקיון וג'ולי בסיפור האהבה שכנראה יתרחש ביניהם, וכמעט שלא מציע להם דרכים נוספות לשינוי והתפתחות.

בסופו של דבר, "הקורא ברכבת של 6:27"  הוא ספר שמעמיד פנים של קטן וחמוד ומתחנף לקורא בסגנון צרפתי-סוריאליסטי שכזה, דמוי אגדה למבוגרים, אבל בתוך המתקתקות הצבועה שלו טמונים קוצים של גרוטסקיות ואכזריות (כמו באגדות בגלגולן המקורי, בעצם). נדמה שהוא מתאים לקריאה קלילה ומחממת לב, אבל הטעם שהוא משאיר בפה הוא של שקר מעצבן. 


"הקורא ברכבת של 6:27", ז'אן-פול דידילורן, הוצאת מודן, 134 עמודים.